יום שני, 15 ביולי 2013

הגיבן מנוטרדם/ ויקטור הוגו




ויקטור הוגו יכול לקחת את הלב ואז ולעשות בו כרצונו. הוא ישיב בנו רוח של רעננות ולחילופין יאוש עמוק, יעביר בנו זעם, רדיפה אחר נקם או גלי תשוקה שיעברו דרך הדמויות ועד אלינו. אנחנו יכולים רק למסור את עצמנו בהכנעה נוכח העצמה האדירה ולעתים האכזרית של הוגו. הוא הרי המכשף, האלכימאי, המגיקן ואין לו גבולות חומריים.

אין מה לעסוק בשאלות של ראליזם מול פנטזיה כשקוראים את הוגו. רק בחקר עמוק של נפש האדם. היא יכולה לנוע לה בעצמה רבה ובתנופה אל הבלתי סביר, האפל, הנורא ביותר או המופלא ושם להתבוסס בעצמה כמעין מעיין חיים שלעתים מימיו צלולים ולעתים הוא רותח ומבעבע. רגע הוא מענג את הבשר והנפש ורגע צורב בך כאב מצלק.

אנחנו עוברים תהליך התבגרותי שבו אנחנו מבינים שהרומנטיקה של הוגו איננה המציאות. אין טובים ואין רשע טהור או צדיקות וטוב לב אינסופי. יש רק סיפורים שאנשים במתקיימים בתוכם. אנחנו למעשה לא קיימים כלל ללא הסיפור שלנו והוא נותן לנו את האפשרות למשמעות.

בכל זאת, אנחנו נשאבים לכוח המהפנט של המיתי והרוגש. לאש. לגיבן שהלב נכמר נוכח ההמון שהמשולהב העולב בו, משפיל אותו, מענה אותו ללא רחמים. אנחנו ההמון האכזר ואנחנו הכוח החומל. המרחם והסובל, האוהב והמלא ביצרים. אנחנו צריכים לסלוח לעצמנו וגם לא לוותר. הוגו אחרי הכל אומר לנו משהו על עצמנו ואנחנו חיים כל יום במבחן. חיים לצד עלובי חיים חפויי ראש. קבצנים ורעבים. מה עמדתנו מולם? האם יום אחד הסיפור שלנו יגרום לנו להיות כמוהם ואנחנו נהייה בצד השני? מה אז?  


יום רביעי, 17 באפריל 2013

אלכסיס זורבס

כשקוראים על זורבה לא רוצים כבר כלום. יש יד שיוצאת מתוך הדפים, תופסת לך את הלב (ומסובבת) אתה בפנים. בים האגאי שבו הספרות והשירה הם גלים שמתנפצים על סלעים מחודדים. מה תגיד. מה לא תגיד. כל אלו הם חסרי משמעות. בפעם האחרונה שקראתי את הים היווני הורוד והמהפנט הזה, הייתי שבוי של בתולת הים הקדושה של מירביליס ואילו היום של זורבס.

מי אנחנו בחיים האלה. מה אנחנו בחיים האלה. אנחנו עצים. אנחנו רוחות. אנחנו אבנים קטנות שמשמיעות רעש חריקה כשדורכים על השביל.

אין לנו מזון רוחני רק מזון פיזי ובכל זאת אנחנו מתמלאים במשהו. באינסוף המופלא של הים האגאי ושל מי שזכה לתאר אותו באופן כה מופלא.

כן, זה ספר ישן, זו קלאסיקה מוכרת. כולנו שמענו על זורבה היווני. אבל הוא עדיין לא התנגן בתוכנו עד שהמילים לא פגשו את העין, נעו עם הרוח על פני ההרים, ליטפו את פני הנשים הזקנות שהולכות ומלמלות משהו לעצמן, משהו אותו לא נבין אף פעם. אנחנו רוצים לשאול, אבל כבר אי אפשר.

לפני 14 שנים הייתי בלבנון. כשהצבא עוד היה בפנים, בשטח הכבוש. ישנתי ביום ובלילה יצאתי למארבים שהיום נראים לי מטורפים ובעיקר מפחידים. במהלך היום במוצב המבודד יש שקט גמור ואין מה לעשות. מכינים קפה ועוד קפה ואוכלים טוסטים עם גבינה צהובה ולחם כי זה מה שיש.

פתאום בא לי איזה קצין שהכרתי מפעם, על דעת עצמו החליט לעלות ללבנון המשוגע. הוא בא עם ספר. איך שהגיע שאלתי אותו אם יש לו מה לקרוא, והוא זרק אלי ספר ישן. רוצה? בתולת הים הקדושה של מיריבליס. מי זה בכלל? לא יודע, מישהו הביא לי, אתה לא צריך להחזיר.

לא הרגשתי צמרמורת כזאת מתיאורי נוף עד אותו היום והיה לי ברור שזה הספר הטוב ביותר שקראתי מימי. לא בגלל הסיפור אלא בגלל הכתיבה שהיא שירה במסווה של ספר קריאה. אח"כ הכל נעלם, נבלע באפור הצהוב של הדכאון שעמד באויר שנשמו אנשים שרק פחדו כל הזמן.

אחרי כמה שנים שמעתי על איתמר צייד הספרים מצרופה. הוא יכול לשמוע רק פיסת מידע על ספר והוא מאתר לך אותו. באתי אליו מירושלים לצרופה ואמרתי לו - לא זוכר כלום- משהו יווני על בתולה. בשקט ובזריזות הוא מוציא לי את הספר של מיריביליס. וזורק לי עוד אחד. אתה תאהב גם את זה (בן כושים/ ריצ'רד רייט- עוד ספר שעושה לך לבכות) ועכשיו הוא נתן לי את זורבס, יותר נכון נתן אותו לשלי ואני גנבתי.

תודה לך איתמר. אתה צייד ספרים מעולה. אם כבר לצוד משהו, הכי טוב ספרים.
הצלת לי את בתולת הים הקדושה ועוד כמה יוונים ויווניות שאני מאוהב בהם מעומק ולעומק הלב.

חייו ומעליליו של אלכסיס זורבה/ ניקוס קטזאנאצאקיס