ויקטור הוגו יכול לקחת את הלב ואז ולעשות בו כרצונו. הוא ישיב בנו רוח של רעננות ולחילופין יאוש עמוק, יעביר בנו זעם, רדיפה אחר נקם או גלי תשוקה שיעברו דרך הדמויות ועד אלינו. אנחנו יכולים רק למסור את עצמנו בהכנעה נוכח העצמה האדירה ולעתים האכזרית של הוגו. הוא הרי המכשף, האלכימאי, המגיקן ואין לו גבולות חומריים.
אין מה לעסוק בשאלות של ראליזם מול פנטזיה כשקוראים את הוגו. רק בחקר עמוק של נפש האדם. היא יכולה לנוע לה בעצמה רבה ובתנופה אל הבלתי סביר, האפל, הנורא ביותר או המופלא ושם להתבוסס בעצמה כמעין מעיין חיים שלעתים מימיו צלולים ולעתים הוא רותח ומבעבע. רגע הוא מענג את הבשר והנפש ורגע צורב בך כאב מצלק.
אנחנו עוברים תהליך התבגרותי שבו אנחנו מבינים שהרומנטיקה של הוגו איננה המציאות. אין טובים ואין רשע טהור או צדיקות וטוב לב אינסופי. יש רק סיפורים שאנשים במתקיימים בתוכם. אנחנו למעשה לא קיימים כלל ללא הסיפור שלנו והוא נותן לנו את האפשרות למשמעות.
בכל זאת, אנחנו נשאבים לכוח המהפנט של המיתי והרוגש. לאש. לגיבן שהלב נכמר נוכח ההמון שהמשולהב העולב בו, משפיל אותו, מענה אותו ללא רחמים. אנחנו ההמון האכזר ואנחנו הכוח החומל. המרחם והסובל, האוהב והמלא ביצרים. אנחנו צריכים לסלוח לעצמנו וגם לא לוותר. הוגו אחרי הכל אומר לנו משהו על עצמנו ואנחנו חיים כל יום במבחן. חיים לצד עלובי חיים חפויי ראש. קבצנים ורעבים. מה עמדתנו מולם? האם יום אחד הסיפור שלנו יגרום לנו להיות כמוהם ואנחנו נהייה בצד השני? מה אז?
