כשקוראים על זורבה לא רוצים כבר כלום. יש יד שיוצאת מתוך הדפים, תופסת לך את הלב (ומסובבת) אתה בפנים. בים האגאי שבו הספרות והשירה הם גלים שמתנפצים על סלעים מחודדים. מה תגיד. מה לא תגיד. כל אלו הם חסרי משמעות. בפעם האחרונה שקראתי את הים היווני הורוד והמהפנט הזה, הייתי שבוי של בתולת הים הקדושה של מירביליס ואילו היום של זורבס.
מי אנחנו בחיים האלה. מה אנחנו בחיים האלה. אנחנו עצים. אנחנו רוחות. אנחנו אבנים קטנות שמשמיעות רעש חריקה כשדורכים על השביל.
אין לנו מזון רוחני רק מזון פיזי ובכל זאת אנחנו מתמלאים במשהו. באינסוף המופלא של הים האגאי ושל מי שזכה לתאר אותו באופן כה מופלא.
כן, זה ספר ישן, זו קלאסיקה מוכרת. כולנו שמענו על זורבה היווני. אבל הוא עדיין לא התנגן בתוכנו עד שהמילים לא פגשו את העין, נעו עם הרוח על פני ההרים, ליטפו את פני הנשים הזקנות שהולכות ומלמלות משהו לעצמן, משהו אותו לא נבין אף פעם. אנחנו רוצים לשאול, אבל כבר אי אפשר.
לפני 14 שנים הייתי בלבנון. כשהצבא עוד היה בפנים, בשטח הכבוש. ישנתי ביום ובלילה יצאתי למארבים שהיום נראים לי מטורפים ובעיקר מפחידים. במהלך היום במוצב המבודד יש שקט גמור ואין מה לעשות. מכינים קפה ועוד קפה ואוכלים טוסטים עם גבינה צהובה ולחם כי זה מה שיש.
פתאום בא לי איזה קצין שהכרתי מפעם, על דעת עצמו החליט לעלות ללבנון המשוגע. הוא בא עם ספר. איך שהגיע שאלתי אותו אם יש לו מה לקרוא, והוא זרק אלי ספר ישן. רוצה? בתולת הים הקדושה של מיריבליס. מי זה בכלל? לא יודע, מישהו הביא לי, אתה לא צריך להחזיר.
לא הרגשתי צמרמורת כזאת מתיאורי נוף עד אותו היום והיה לי ברור שזה הספר הטוב ביותר שקראתי מימי. לא בגלל הסיפור אלא בגלל הכתיבה שהיא שירה במסווה של ספר קריאה. אח"כ הכל נעלם, נבלע באפור הצהוב של הדכאון שעמד באויר שנשמו אנשים שרק פחדו כל הזמן.
אחרי כמה שנים שמעתי על איתמר צייד הספרים מצרופה. הוא יכול לשמוע רק פיסת מידע על ספר והוא מאתר לך אותו. באתי אליו מירושלים לצרופה ואמרתי לו - לא זוכר כלום- משהו יווני על בתולה. בשקט ובזריזות הוא מוציא לי את הספר של מיריביליס. וזורק לי עוד אחד. אתה תאהב גם את זה (בן כושים/ ריצ'רד רייט- עוד ספר שעושה לך לבכות) ועכשיו הוא נתן לי את זורבס, יותר נכון נתן אותו לשלי ואני גנבתי.
תודה לך איתמר. אתה צייד ספרים מעולה. אם כבר לצוד משהו, הכי טוב ספרים.
הצלת לי את בתולת הים הקדושה ועוד כמה יוונים ויווניות שאני מאוהב בהם מעומק ולעומק הלב.
חייו ומעליליו של אלכסיס זורבה/ ניקוס קטזאנאצאקיס
מי אנחנו בחיים האלה. מה אנחנו בחיים האלה. אנחנו עצים. אנחנו רוחות. אנחנו אבנים קטנות שמשמיעות רעש חריקה כשדורכים על השביל.
אין לנו מזון רוחני רק מזון פיזי ובכל זאת אנחנו מתמלאים במשהו. באינסוף המופלא של הים האגאי ושל מי שזכה לתאר אותו באופן כה מופלא.
כן, זה ספר ישן, זו קלאסיקה מוכרת. כולנו שמענו על זורבה היווני. אבל הוא עדיין לא התנגן בתוכנו עד שהמילים לא פגשו את העין, נעו עם הרוח על פני ההרים, ליטפו את פני הנשים הזקנות שהולכות ומלמלות משהו לעצמן, משהו אותו לא נבין אף פעם. אנחנו רוצים לשאול, אבל כבר אי אפשר.
לפני 14 שנים הייתי בלבנון. כשהצבא עוד היה בפנים, בשטח הכבוש. ישנתי ביום ובלילה יצאתי למארבים שהיום נראים לי מטורפים ובעיקר מפחידים. במהלך היום במוצב המבודד יש שקט גמור ואין מה לעשות. מכינים קפה ועוד קפה ואוכלים טוסטים עם גבינה צהובה ולחם כי זה מה שיש.
פתאום בא לי איזה קצין שהכרתי מפעם, על דעת עצמו החליט לעלות ללבנון המשוגע. הוא בא עם ספר. איך שהגיע שאלתי אותו אם יש לו מה לקרוא, והוא זרק אלי ספר ישן. רוצה? בתולת הים הקדושה של מיריבליס. מי זה בכלל? לא יודע, מישהו הביא לי, אתה לא צריך להחזיר.
לא הרגשתי צמרמורת כזאת מתיאורי נוף עד אותו היום והיה לי ברור שזה הספר הטוב ביותר שקראתי מימי. לא בגלל הסיפור אלא בגלל הכתיבה שהיא שירה במסווה של ספר קריאה. אח"כ הכל נעלם, נבלע באפור הצהוב של הדכאון שעמד באויר שנשמו אנשים שרק פחדו כל הזמן.
אחרי כמה שנים שמעתי על איתמר צייד הספרים מצרופה. הוא יכול לשמוע רק פיסת מידע על ספר והוא מאתר לך אותו. באתי אליו מירושלים לצרופה ואמרתי לו - לא זוכר כלום- משהו יווני על בתולה. בשקט ובזריזות הוא מוציא לי את הספר של מיריביליס. וזורק לי עוד אחד. אתה תאהב גם את זה (בן כושים/ ריצ'רד רייט- עוד ספר שעושה לך לבכות) ועכשיו הוא נתן לי את זורבס, יותר נכון נתן אותו לשלי ואני גנבתי.
תודה לך איתמר. אתה צייד ספרים מעולה. אם כבר לצוד משהו, הכי טוב ספרים.
הצלת לי את בתולת הים הקדושה ועוד כמה יוונים ויווניות שאני מאוהב בהם מעומק ולעומק הלב.
חייו ומעליליו של אלכסיס זורבה/ ניקוס קטזאנאצאקיס
