בקיצור, בלוג ספרים. נתחיל.
עכשיו אני קורא את "יארמה וקיילה" מאת יצחק בשביס-זינגר. אי אפשר להפסיק לחשוב על קיילה האדומה, זונה יהודיה שמנסה לחזור למוטב. אני רק באמצע אז אני לא יודע אם היא תצליח, אבל מה שתופס כאן הוא שאחרי שנגמרת האווירה הפארודית והשבירות של כל מה שעולם יהודי מהוגן מנסה לייצג מסתיימות, עולה דמותה של קיילה האדומה בשיאה. אח, קיילה האדומה. אתה מתאהב בה, מרחם עליה, מקווה בשבילה אבל בעיקר מרגיש את האש האדומה שלוקחת אותך אל יהדות אשכנזית כבדה אבל עם כל לחלוחית החיים בפנים.
זה מזכיר לי שסבא שלי, זיידי, היה קורא לי לירן במלעיל. לי-רן. אז הייתי יכול להרגיש את כל טרנסילבניה על הלשון שלו. איך כל האידאולוגיות היפות שמסביב, עם הקיץ הבהיר לא מצליחים לשנות את מה שנשאר מאחור. שנים ושנים. דורות יהודים עניי כפרים שישבו בשלג, שתו כוס תייי, ורצו שהקדוש ברוך הוא ייתן להם נחמה. וסבתא שלי, באבי, שלא ידעה כמעט עברית חוץ מהמלים "חס וחלילה". הייתי שומע מילים ביידיש ולא מבין. אחר כך כבר מבינים כי שומעים את אותן המילים הרבה
"ווס החצג"- מה שלומך
פער פווס- בשביל מה
נו שויין - נו טוב
כל אלו היו חלק מעולם זר, מעולם מיושן, מגוחך לפעמים, לא רלוונטי, לא מובן. היינו מגיעים לסבא וסבתא שותים אלכוהול (באשכנז זה מותר מגיל 6) ומקשיבים לשפה הלא מובנת.
לפעמים אני מדמיין איך הייתי יכול לדבר עם הסבים שלי על הספרים, על רומניה, על יהודים, על ירמה וקיילה האדומה ולחיות איתם במין שותפות קטנה חדשה שהייתה יכולה להיות לנו. אולי אפילו עם איזו מילה ביידיש שתשתחל לה ככה בתוך השיחה. ואז אולי הייתי יכול להתחבר מחדש למה שהיום איננו, ואי אפשר יותר להגיע אליו. רק לקרוא את בשביס ולנסות לומר לעצמי שזה אני, שגם אני שייך לעולם הפסיכי הזה, בעיקר אני, שניסה ללמוד את השורשים שלו באוניברסיטה עם הרמב"ם ועוד כמה שכלתנים.
לקרוא את יארמה וקיילה, זה ללכת בעיירה היהודית, אבל לא כמו שמנסים לספר לך הספרים של ההיסטוריה, אלא כמו שאתה רוצה להרגיש אותם. איך החיים פעמו באמת ואיך היה מצחיק, ואיך כאב ואיך יהודים היו גם גנגסטרים וגם זונות וגם אנרכיסטים משכילים וגם שומרי מצוות, ובעיקר מנסים לאחוז בשאריות שפיות בעולם קשה ולא מרחם.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה